החלטה בתיק רע"פ 2470/13

1.       לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בעפ"ג 46673-10-12 (כב' השופטים א' טל - סג"נ, ז' בוסתן ו-ו' פלאוט), מיום 19.2.2013, אשר קיבל באופן חלקי את ערעורו של המבקש על גזר הדין שהושת עליו בבית משפט השלום בכפר סבא (כב' השופטת ד' מרשק-מרום) בת"פ 37525-09-10, מיום 20.9.2012.

יצויין, כי עונשו של המבקש עוכב עד למתן החלטה בבקשה דנן.

ההליכים הקודמים

2.       נגד המבקש, סוכן משנה של סוכנות ביטוח מטעם חברת הביטוח "מגדל", הוגש כתב אישום בגין זיוף תעודות ביטוח חובה לרכב, וקבלת תמורה כספית עבורן, בסכום כולל של 19,732 ש"ח, וזאת בין השנים 2007-2005. בכתב האישום צויין, כי המתלוננים, מושא האישומים הראשון והעשירי לכתב האישום, נפגעו בתאונות דרכים, ובשל מעשי המבקש נותרו ללא כיסוי ביטוחי. אחד מאותם מתלוננים, כך הובהר, ביטח את רכבו, המשמש כמונית, אצל המבקש, ובמהלך תאונת הדרכים בה היה מעורב, נפצעו גם אחד עשר נוסעי המונית.

3.       בעקבות הסדר טיעון חלקי, הודה המבקש בעובדות כתב האישום, והורשע בעשר עבירות של זיוף בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: חוק העונשין) וכן בתשע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין.

4.       בגזר דינו, נתן בית משפט השלום את דעתו לחומרת העבירות, אשר בוצעו על ידי המבקש במשך כשנתיים, על אף האמון שנתנו בו לקוחותיו, וכן לחשיבותם של שיקולי הרתעת היחיד והרבים, מפני ביצוע עבירות דומות. עוד ציין בית המשפט, כי על אף ההזדמנות שניתנה למבקש הוא לא הציג אישורים לטענתו, לפיה הוא פיצה את הנפגעים ממעשיו.

מנגד, שקל בית משפט השלום לזכותו של המבקש, את עובדת היותו איש משפחה, הנעדר עבר פלילי, ואשר נטל אחריות על מעשיו. בית המשפט אף התחשב בשיהוי שבהגשת כתב האישום, אשר הוביל לגזירת דינו של המבקש כשש-שבע שנים לאחר ביצוע העבירות.

לאחר שאיזן בין השיקולים השונים, סבר בית משפט השלום, כי אין לקבל את עמדת שירות המבחן בעניינו של המבקש, אשר המליץ להסתפק בעונש מאסר מותנה, וגזר על המבקש את העונשים הבאים: 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל; מאסר על תנאי של 12 חודשים למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירות זיוף ו/או מרמה; פיצוי של המתלוננים באישומים 9-2 בסך 2,000 ש"ח, כל אחד, ושל המתלוננים באישומים 1 ו-10 בסכום של 3,000 ש"ח, כל אחד; בנוסף, חוייב המבקש בקנס בסך 5,000 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתו.

המבקש ערער על גזר דינו לבית המשפט המחוזי מחוז מרכז-לוד.

5.       ערכאת הערעור הדגישה בפסק דינה את חומרת מעשיו של המבקש, ודחתה את טענותיו, לפיהן גזר הדין אינו משקף את השיהוי הממושך שבהגשת כתב האישום נגדו, וכי היה מקום לקבל את המלצת שירות המבחן בעניינו. יחד עם זאת, ומאחר שהמבקש הציג בפני ערכאת הערעור מסמכים המעידים כי ניסה לפצות חמישה מתוך שנים עשר המתלוננים, מושא האישום העשירי, בגין נזקיהם, כאשר מסמכים אלו לא הוצגו בפני בית משפט קמא, החליטה ערכאת הערעור להקל בעונשו, ולהעמידו על 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל. יתר רכיבי גזר דינו של בית משפט השלום נותרו על כנם.

הבקשה

6.       במסגרת הבקשה, טען בא כוח המבקש, עו"ד רעד מוחמד, כי ההליכים הקודמים בעניינו של המבקש מעידים על קיומו של עיוות הדין, ומכאן שיש ליתן לו רשות לערער לבית משפט זה. עמדה זו התבססה על השיהוי שבהגשת כתב האישום נגד המבקש ועל התנהלותה של המשיבה "בחוסר תום לב", כאשר זו הסתירה, כנטען, מהערכאות הקודמות את העובדה כי המבקש פעל לשלם למתלוננים, מושא האישום העשירי, פיצוי מלא על נזקיהם. זאת, בעוד שהמבקש עצמו לא יכול היה להציג ראיות לכך, באותן נסיבות. לעניין זה, ציין הסנגור, כי המבקש ניסה לפצות חמש משפחות, ולא חמישה מתלוננים, כפי שצוין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כך שלמעשה נועד הפיצוי לכסות את נזקיהם של עשרה מתלוננים, מושא האישום הרלוונטי. עוד סבר בא כוח המבקש, כי השפעת שיהוי ההליכים על מידת העונש שנגזר על מרשו, הינה בגדר סוגיה משפטית חדשה, שאף היא מצדיקה את קבלת הבקשה דנן. בא כוח המבקש הוסיף וטען, כי הערכאות הקודמות טעו בגזירת עונשו של המבקש, משלא נתנו ביטוי ממשי לשיהוי בהליכים המשפטיים ולהמלצתו של שירות המבחן, וגם בכך יש משום עיוות הדין. לבסוף, נטען בבקשה, כי גזר הדין גודע את מטה לחמו של המבקש, פוגע קשות בתחושת הצדק, ולכן יש להענות לבקשתו.

דיון והכרעה

7.       הלכה מושרשת היא כי בקשת רשות ערעור תתקבל במקרים חריגים בלבד, ורק אם זו מעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה, או בנסיבות בהן מגלה הבקשה עיוות דין בעניינו של המבקש (רע"פ 2222/13 חיחיאשוילי נ' מדינת ישראל (2.5.2013); רע"פ 2744/13 אברמוב נ' מדינת ישראל (30.4.2013); רע"פ 2742/13 עיסא נ' מדינת ישראל (28.4.2013)).

יתר על כן, בית משפט זה חזר קבע, ובכך אין כל חידוש, כי בקשת רשות ערעור, אשר נועדה להשיג על חומרת העונש בלבד, תתקבל לעיתים נדירות ביותר, ורק אם הוכח כי גזר דינו של המבקש סוטה באורח ניכר ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות מאותו הסוג, או כי נפלה בו טעות מהותית (רע"פ 1973/13 חסן נ' מדינת ישראל (24.3.2013); רע"פ 33/13 לקטיבי נ' מדינת ישראל (19.3.2013) רע"פ 74/13 חלידו נ' מדינת ישראל (17.3.2013)).

8.       לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה הגעתי לכלל מסקנה, כי אין בידי לקבלה. בנדון דידן, והדבר הפך זה מכבר לחזון נפרץ, מנסה המבקש להעלות טענות "ערעוריות" גרידא, שאינן תואמות את מטרת ההליך שבכותרת, וזאת באצטלה של טענת עיוות דין או קיומה של סוגיה משפטית חשובה. יתר על כן, מרבית הטענות, אם לא כולן, הועלו בפני ערכאת הערעור, וגם לאור זאת אין מקום להיענות לבקשתו של המבקש. בית משפט זה חזר ושנה, כי בקשת רשות ערעור אינה מהווה עילה ל"מקצה שיפורים", לערעור הקודם שהוגש על-ידי המבקש, ויודגש, כי העדר שביעות רצונו של המבקש מגזר הדין שניתן בעניינו, אף היא אינה מהווה עילה לקבלת בקשתו (רע"פ 2744/13 אברמוב נ' מדינת ישראל(30.4.2013); רע"פ 2829/13 מוריאל נ' מדינת ישראל (29.4.2013); רע"פ 5621/11 אלקובי נ' מדינת ישראל (5.2.2012)).

למעלה מן הדרוש, אבהיר כי השיהוי בפתיחת ההליכים הפליליים, כפי שציינה ערכאת הערעור, נלקח בחשבון כבר במסגרת הסדר הטיעון החלקי עם המבקש, עת עתרה המשיבה, במסגרתו, לעונש מאסר של שנה אחת, וזאת בלבד. בית משפט השלום נתן את דעתו לשיהוי, בין יתר השיקולים לקולא, כאשר בחר שלא להשית על המבקש את העונש, על-פי הרף העליון שהציבה המשיבה, והסתפק בעונש מאסר לתקופה קצרה יותר. לאור זאת, קבעה, בצדק, ערכאת הערעור, כי השיהוי בהגשת כתב האישום אינו עולה כדי עיוות דין, ואין הוא מהווה טעם להקלה נוספת בגזר דינו של המבקש.

באשר לטענות המבקש בדבר הצגת הראיות הנוגעות לפיצוי המתלוננים, הרי שבאת כוח המשיבה הבהירה, במסגרת טיעוניה לעונש, כי משיחתה עם בא כוח חברת הביטוח הרלוונטית, המתלוננים, מושא האישום העשירי, טרם פוצו על ידי המבקש, וזה לא הוכיח אחרת במסגרת ההליך בערכאה הדיונית. אף אם באותן נסיבות, לא יכול היה המבקש לשים ידו על הראיות הרלוונטיות, כטענתו, הרי שהוא הצליח לתקן זאת במסגרת ערעורו, ובית משפט המחוזי נתן משקל לראיות אלו, כאשר החליט להקל בעונשו.

אציין, כי לא ברורה הכחשתו של המבקש את העובדה, אשר נקבעה בפסק דינה של ערכאת הערעור, כי המסמכים שהציג בפניה מעידים על נסיונו לפצות חמישה מתוך שנים עשר המתלוננים, מושא האישום העשירי. אין מחלוקת כי הפיצוי לא הגיע ליעדו מסיבות שאינן קשורות במבקש, ואולם ממכתב שצירף המבקש עצמו לבקשה, עולה כי הפיצוי הועבר לשלוש משפחות בלבד, ולא לחמש משפחות, כטענתו. כך או כך, אין מדובר בפיצוי של כלל המתלוננים שנפגעו ממעשיו, ואף אם טענתו של המבקש היתה נכונה, לא היה בה כדי להצדיק בחינה נוספת של גזר הדין בעניינו.